ממטרה של תקווה בחברה מתפוררת

באחת מנקודת השפל העמוקות של המפעל הציוני, בין פרעות קישיינב לטבח העוטף, האוטופיה

האופטימית של "מדינת היהודים" החליפה את מקומה בחרדה קיומית וחוסר אונים לנוכח המציאות הדיסטופית בה אנו נתונים מאז הבוקר של השביעי באוקטובר.

המצב נראה חסר תקווה ומסובך להחריד. בשביעי לאוקטובר קרסו כל עמודי התווך הפרדיגמטיים עליהם נשענה הדרך הציונית עד היום. הקריסה חשפה עד כמה שברירי ורעוע המשך קיומה של מדינת ישראל הריבונית.

נחשפה גם  התהום הרעילה של היפר הפוליטיקה של הזהויות אליו התדרדרנו כולנו. כולם יודעים נגד מה הם ובעיקר נגד מי הם, אבל לא בעד מה הם. מסתבר כי בלהט הפחד-שנאה כלפי הזהויות האחרות אבדה לנו היכולת לדמיין ולדבר על חברה מלוכדת ומדינה משגשגת.

החלל הריק מתמלא ביוזמות, רעיונות, כנסים, והצעות על "אחדות", "ישראל החדשה" ועל "לקחי השביעי באוקטובר". אולם לרוב שיעור החברה הקולקטיבי הזה מתברר כהעלאת גירה של רעיונות ישנים, מתוך פוזיציות הזהות ישנות, בשפה של אידאולוגיות ישנות או של תאוריות אקדמיות מנותקות.

בעיצומו של השבר הגדול בו אנו נתונים יש צמא למפה מושגית חדשה עם קואורדינטות אחרות שתראה את הדרך החוצה מהמבוי הסתום.  יש רצון רב במשהו חדש  שיגיד לנו מה קורה כאן, איך  הכל התקלקל, ואיך, אולי אפשר לתקן. יש צורך בתקווה.

אם אתם מאמינים שישראל עוד יכולה להיות מדינה משגשגת ומיטיבה עם כל יושביה

אם יש לכם משהו חשוב להגיד על סוגיות חברתיות העומדות על הפרק עכשיו

אם מה שיש לכם להגיד מבוסס על בקיאות וידע מעמיקים בתחום

אם אתם חזקים בתאוריה אבל מחוייבים לפרקטיקה

אם אתם יכולים להגיד לא רק מה לא בסדר אלא גם מה צריך לעשות, ואיך לתקן.

אם מה שיש לכם להגיד מחוייב לטוב המשותף, לחברה סולידרית ולמדינה משגשגת, ולא להתחשבנות עם האחר

אם אתם יכולים להגיד את זה באופן ברור, שווה לכל נפש, עד 1500 מילה.

זה המקום שלכם.